סוד הקסם של הארי פוטר

מדובר בספר הנמכר ביותר בעולם אחרי התנ”ך. מאות מיליוני קוראים ציפו בכליון עיניים לצאתו של כל ספר חדש בסדרה. האישה שכתבה אותו הפכה לסופרת העשירה ביותר בעולם, והונה נאמד במיליונים. הקוסם החְנון, עגול המשקפיים, הפך לגיבורם הבלעדי של אחוזים לא מעטים מן האנושות, וסדרת הסרטים שהופקה על אודותיו הפכה לסדרה המכניסה בכל הזמנים. למעשה, קשה למצוא בן אדם על כדור הארץ שאינו מכיר את המונח “הארי פוטר”.
אין שום תקדים להצלחתה המטאורית של הסדרה “הארי פוטר”, והשאלה המרתקת היא כמובן: למה? איך קורה שסופרת אלמונית, ג’יי קיי רולינג, עולה בן לילה אל פסגת רשימת רבי המכר ונשארת שם שנים ארוכות? וזה לאחר שכשהגיעה עם הספר הראשון לכמה הוצאות ספרים, היא נדחתה על ידיהן.
יש לא מעט אנשים שסבורים שהארי פוטר הוא דוגמה מצויינת לכוחו של שיווק מאסיבי, אף טיפה לא מעבר לכך. לטענתם, אין בספר הזה שום דבר מיוחד. הסיבה היחידה שהוא הצליח כך הם יחסי הציבור המטורפים שלו. מיליוני דולרים הושקעו בפרסום הספר וסדרת הסרטים, ואותם מיליונים פשוט החזירו את עצמם + רווחים אסטרונומיים במכירות.
הטענה הזאת נכונה במידה מסויימת: נכון שהמפלצת השיווקית עבדה עבור הארי פוטר שעות נוספות. אבל בשביל שפרסום יעבוד עבור מוצר, הוא צריך להיות טוב. אי אפשר לשווק זבל מסביב לשעון, ולצפות שהקהל יקנה את זה לנצח. פרסומת טובה היא רק חכה: אפשר לדוג בעזרתה לקוחות, אבל אין מי ששומר שהם לא יקפצו מהדלי חזרה למים. צריך להיות להם נעים בדלי כדי שהם יישארו.
אז מה גורם לדגים, כלומר לקוראים, להישאב עמוק כל כך אל העולם שמתרקם בספרי הארי פוטר? על השאלה הזאת נכתבו מחקרים בלי סוף. היו שדיברו על ההומור המושחז והדמויות האמינות, היו שהזכירו את העלילות החכמות והבלתי צפויות. כתבו גם לא מעט על העולם הקוהרנטי, היצירתי וגדוש הפרטים שבתוכו מתרחש הסיפור.
אבל בשורה התחתונה, הסברים אלו אינם מניחים את הדעת. שאלת המחץ בפניה יעמוד כל חוקר שטוען לפיצוח הנוסחה הסודית של הארי פוטר תהיה תמיד: האם תוכל, באמצעות מה שגילית, לייצר ספר עם היקף הצלחה כזה? האם יעז מישהו לטעון שכן, שמדובר בסט חוקים שרולינג שמרה עליהם ותו לא?
יתירה מזאת, כבר היו לא מעט שמצאו את הארי פוטר, מעבר לגלימת התהילה, כספר ירוד ושטחי. הסופרת א.ס. בייאט כתבה מאמר ב”ניו יורק טיימס” אחרי צאת הספר החמישי בסדרה, ובו טענה שהארי פוטר “נכתב לאנשים שעולמם הדמיוני כלוא בין תוכניות טלוויזיה מצוירות לעולמם המוגזם של אופרות סבון, תוכניות מציאות ורכילות על כוכבים”.
אותה רולינג עצמה, אגב, כתבה לאחר ההצלחה הגדולה של שבעת ספרי הארי פוטר כמה ספרים נוספים (למבוגרים), שלא זכו להצלחה מרשימה כזאת. את אחד מהם, קן הקוקייה, כתבה רולינג תחת שם בדוי: רוברט גילבריית’. הספר לא היכה גלים בשום מקום ונחשב לבינוני פלוס. רק כאשר גונב לאוזני הציבור שרולינג היא שכתבה אותו, זינקו המכירות שלו אל על והכפילו את עצמן באלפי אחוזים. במילים אחרות: ישנו שלב, שלא משנה כבר מה כותב הסופר, אם השם שלו חתום על הכריכה, אנשים יקנו את הספר וייהנו.
אבל הארי פוטר היה שם לפני כל זה. כאמור, רולינג הייתה אלמונית כשכתבה אותו, כלומר חסרת סיכוי, ועם כל זה הוא שבר כל כך הרבה שיאים של כל כך הרבה ספרים. במצבים כאלה, קשה להישאר רציונליים לחלוטין. אין מנוס מן הטענה, ש”הארי פוטר” עלה אל במת ההיסטוריה כדי לתת לה משהו שהיא מאוד רצתה באותו הרגע, ואולי מאז ומתמיד.
במילים אחרות, הצלחתו של הנער הממושקף והביישן אינה נובעת מאיכות הכתיבה של הסופרת (שאין לזלזל בה), אלא מכך שהוא נותן מענה לצורך נפשי עמוק שקיים באנושות.
גאונותה האמיתית של רולינג אינה הניסוחים הקולעים וההומור, אלא האינטואיציה הראשונית שלה לגבי נושא הספר, מה שנקרא בשפה המקצועית: התֵּמָה. אם לנסח בגסות: העולם, משום מה, חיכה מאוד לסיפור על קסמים שמתרחשים בעולם רגיל. רולינג זיהתה את הצורך, כתבה את הסיפור, עשתה את זה טוב – והשאר היסטוריה.
לפי ההיגיון הזה, יתכן באופן עקרוני שסופר ייקח את התמה הזאת, ישתמש בה עבור סיפור משלו, ויצליח באותה מידה. מדובר בנושא שמוכר טוב. ואכן, לאחר שהסתיימה הסידרה “הארי פוטר” עלו קרנן של סדרות שעבדו על אותו העיקרון (עד כדי תחושה של העתקה, לפעמים): פרסי ג’קסון למשל, שמבוסס על ווריאציה לתמה של הארי פוטר: נערים רגילים שנקלעים אל עולם המיתולוגיה היוונית (והרומית). פרסי ג’קסון לא מתקרב אפילו להצלחה של הארי פוטר, אבל זה מפני שהוא לא הראשון, ומפני שהוא כתוב הרבה יותר גרוע והרבה פחות אמין.
כדאי להעמיק מעט בתמה הזאת ומה עושה אותה מושכת כל כך, כי נראה שיש כאן מכרה זהב שרק מחכה ליוצרים נוספים שיבואו לחצוב בו. נשים לב לצירוף הקטלני הזה: עולם שלם של פנטזיה + בני אדם כמוני וכמוך. רבים מאיתנו נמשכים לעולמות הבדיוניים של הפנטזיה והדמיון, אבל באותה נשימה אנחנו מחפשים את המוכר והרגיל, זה שאנחנו מבינים ואוהבים. סיפורים על יצורים דמיוניים שאין בינם לבין המציאות שלנו קשר, גורמים לנו ללכת לאיבוד. מצד שני, סיפור שמספר רק על החיים היומיומיים, אינו מושך אותנו. קחו אותנו על כנפי הדמיון, אנחנו מבקשים מהסופרים, אבל תעשו את זה בשפה שאנחנו מכירים.
ואומנם, העולם שבונה רולינג הוא עולם המבוסס לחלוטין על עולמנו המוכר: בעולם הקוסמים שהיא מציירת יש שר, משרדי ממשלה, שירותי דואר, בית חולים, ספורט, פקידי בנק, חוקי תעבורה, וכמובן: בית ספר, כיתות, מורים, מגמות, פנימייה, חדר אוכל וחגים. כל אלו מוכרים לנו מן העולם שלנו, מה שעוזר לנו להזדהות עם הסיפור, אבל הם גם מקבלים צורה אחרת ומקורית. הדואר דואר ינשופים, חוקי התעבורה נוגעים למטאטאים מעופפים, והספורט הוא קווידיץ’.
מעניין לציין, שהעיקרון הזה מאפיין ספרי פנטזיה מצליחים נוספים: טרילוגיית שר הטבעות למשל, שהיא אולי המובחרת שבספרי הפנטזיה שנכתבו מאז ומעולם, מתמקדת בגיבורים הוביטים, שהם בעצם יצורים משעשעים באנושיות שלהם, המזכירה בני כפר בריטיים. מסביבם מתרחשות עלילות מופלאות ונוראות, אבל הגיבורים הכפריים הפשוטים, בעלי הלך המחשבה האנושי והפשוט, הם אלה שיוצרים את העניין בסיפור. ג’ון רונלד רעואל טולקין, שכתב את הסדרה העיד בפירוש שאילו היה מניח במוקד הסידרה שלו גיבורים אחרים, נעלים ונאצלים ככל שיהיו, הסדרה הייתה מאבדת את חינה ואת קסמה. (כך עשה טולקין, אגב, בספרים אחרים שלו – ומי בכלל שמע עליהם?)
בדומה לכך, הסדרה “משחקי הרעב” מאת סוזן קולינס (שזכתה להצלחה מטאורית שבהחלט מתקרבת לזו של הארי פוטר) היא אומנם פנטזיה עתידנית, אבל העולם שבו היא מתרחשת הוא עולם הריאליטי של היום, על כל פרטיו ודקדוקיו: התקשורת, הטלוויזיה, היחצנות, הסטייל ועוד.
החיבורים הללו בין דמיון למציאות נותנים לכל סיפור כוח ששווה הרבה יותר מסך חלקיו. אם אתם חושבים לכתוב סיפור או לביים סרט ביום מן הימים, זכרו את הכלל הזה: הוא עשוי להיות המפתח שלכם לליבותיהם של מיליוני אנשים.

אין עדיין דירוגים.

דרגו את השיעור

סגור לתגובות.