ז’ן ז’ק רוסו vs יאנוש קורצ’אק

 

ז’ן ז’ק רוסו (1712-1778) היה אחד ההוגים המשפיעים ביותר על החברה ומבנֶהַ במהלך הדורות. חלומותיו על חופש הפרט ועל האינדיבידואליות היו לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על המהפכה הצרפתית ועל דרך החשיבה האוניברסאלית בנוגע לאדם.

אולם רוסו ידוע כמהפכן לא פחות וכמשפיע לא פחות בתחום נוסף – החינוך.

ספר שלם הקדיש רוסו לנושא החינוך, ושמו “אמיל” או “על דבר החינוך”. בספר זה יוצא רוסו כנגד דרך החינוך שהכיר מסביבתו, ומדמיין כיצד היה הוא מחנך את ילדו שלו – לו היה לו ילד – אמיל. בספר זה גישה בהירה וצלולה, חדה ועקבית, שביסודה האמונה בטוב שבטבע האדם. הרבה מן החינוך בימינו מושפע מגישתו זו של רוסו והרבה ניתן לדבר עליה.

בדיוק מאה שנה אחרי כן[1], נולד בוארשה שבפולין אדם אחר, מחנך דגול שסופו טראגי, בשם הנריק גולדשמיט, הידוע יותר בשמו הספרותי יאנוש קורצ’אק (1878-1942). יאנוש קורצ’אק ניהל בית יתומים והיה רופא ילדים בהכשרתו, מחנך בפועל וסופר ילדים – מן הטובים והמיוחדים שבהם. נרצח על ידי הנאצים בשואה בשל יהדותו לאחר שלא נענה להצעה להציל את חייו ולהפקיר את יתומיו למוות לבדם. יאנוש קורצ’אק השאיר אחריו רשימות חינוכיות רבות, קטעים קצרים שחוברו יחד לספרים (למשל “איך לאהוב ילד”, “רגעים חינוכיים”, “זכות הילד לכבוד”) וכן ספרי ילדים שגם מהם ניתן ללמוד רבות על דעותיו באשר לילדים (“המלך מתיא הראשון”, “קיטוש הקוסם” ועוד.)

שני אנשים אלה, שייזכרו בתולדות התרבות בין הבולטים שבמעריכי ואוהבי הילדים, נקטו בתורות משותפות בגוונים רבים אך שונות עד מאוד באחרים. בעבודה קצרה זו, אשתדל לשרטט קווים לשיטתו של כל אחד מהם תוך התמקדות בשני נושאים מרכזיים:

האחד: האם הילד רע או טוב מטבעו.

השני: סביבת החינוך של הילד.

על שני אלה אדבר כרוכים זה בזה. בנוסף, אביא מחלוקת קטנה וקשורה לעניין גם כן ביניהם, באשר לחייו הוורודים (או לא) של הילד.

 

 

 

בסביבתו של רוסו הייתה מקובלת התייחסות נוקשה מאוד לילדים, מתוך הנחה שהילד הריהו עיר פרא לא לומד, יצר ליבו רע מנעוריו, ויש לרסנו ולמנעו, להדק עליו את המוסרות ככל האפשר למען יילך בדרך ישרה. גישה זו היתה מוטמעת עמוק כל כך בקרב הציבור והממסד (בראשם מוסדות הכנסייה) שכאשר נתפרסם הספר “אמיל” נידון הספר לשריפה והמחבר לכליאה בגין דברי הכפירה שהעז לטעון.

כי אכן, הדת הנוצרית, המחמירה מאוד עם נפש האדם החמירה בייחוד עם הילד, שהוא חסר משליטה ומדעת ולפיכך הינו הטבע במערומיו. “אמיל”[2], בקריאתו להניח לאדם להתחנך על פי טבעו, נחשב לאפיקורוס ומתירן ממדרגה ראשונה, ולפיכך מהפכן.      

רוסו טוען, וחוזר וטוען ללא הרף, בצורות שונות ובנוגע לתחומים שונים כי הטבע הוא טוב, הטבע הוא בריאות, הטבע הוא אוצר שיש להניח לו להתגלות. כל הרעות שבנמצא מקורן מן האדם[3]:

 

“הכל יפה בידי שמים, הכל מתנוונה בידי אדם. כופה האדם קרקע זה שיתן יבול זולתו, אילן שיישא פרי לא שלו, מערבב הוא ומטשטש אקלימים, יסודות, תקופות ומועדים, מסרס כלבו וסוסו ועבדו. ולא עוד אלא שמביא אנדרלמוסיה בכל, מנוול הכל, אוהב את הכעור, את המשונה, ואין דעתו נוחה משום דבר כמות שיצא מתחת ידי הטבע, לרבות האדם. יש לאלפו בשבילו כשם שמאלפים סוס רכיבה, לעקמו לפי אפנה שבידו, כאילן שבגנו…

פונה אני אליך, אם ענוגה וצופה הכל, שידעת להתרחק מדרך הרבים ושמרת על השיח הגדל מפגיעתן של דעות בני האדם…”

 

לדעת רוסו, כל שיש למחנך לעשות באשר לחינוכו של הילד הוא לדאוג שהתפתחותו הטבעית לא תופרע ולהסיר את המכשולים מלפניה.

על פי תיאוריו ב”אמיל”, הייתה ההתייחסות הרווחת לילדים בימיו כאל תת אנשים, בני אדם שעדיין לא התחילו את חייהם. כל ילדותם הוקדשה להכשרתם לחיי מבוגר יעילים. הדבר נובע מאליו מן ההנחה שהילדות והטבע האנושי הם עצם הסיטרא אחרא, אך רוסו כאב שיעבוד וכפייה זו של הטבע האנושי וכתב[4]:

 

“…מקום נתייחד לה לאנושיות במערכת העצמים ולילדות – במערכת חיי האדם. יש לראות את האדם באדם ואת הילד בילד. כל שאפשר לנו לעשות לטובתם, הוא לסמן לכל אחד מקומו ולקבעו שם…”

 

זוהי ההנחה העומדת ביסוד הגותו החברתית והחינוכית: לילד זכות ליחס כבן אדם בפני עצמו, כבר עכשיו. מתוכה הריהו בא וצועק על מגוון הכפיות המוטלות על הילדים בידי המבוגרים, בגוף ובנפש.

מעניין לראות עד כמה שיטתי הוא רוסו במאבקו נגד ההנחה בדבר טבעו הרע של הילד, ומה רבות ההשלכות של מאבקו זה. אפילו את ההתייחסות לתינוקות הוא מבקר בכמה אופנים[5]:

 

“תינוק שנולד צורך לו בפישוט איבריו וטלטולם, לחלצם מן הקיפאון שעמדו בו ימים רבים כשהם מקופלים כפקעת. ואפילו שמותחים אותם, אוסרים עליו את התנועה. ולא זו בלבד אלא שכובשים ראשו של תינוק בכפה. דומה שחוששים שלא יהיה נראה כדבר מן החי…”

 

רוסו מרחם על הגופים הקטנים והמכווצים, ובא בדברים עם טענות שכנגדו, טענות שאם אינן פרי דמיונו הרי שיש בהן לתת תמונת מצב חדה של היחס חסר-הסבלנות לילדים שרחש סביבו[6]:

 

“תאמרו, שקולות ראשונים שבפיהם של בכי הם, אף אני מודה לדבריכם, שכן אתם שמקנטרים אותם משעת לידתם. דורונות ראשונים שמקבלים מידכם, שלשלאות הן…”

 

וניתוח המצב שלו עגום פי כמה[7]:

 

“מנין מנהג תפל זה (-של עטיפת הילדים בחיתולים הדוקים)? אגב נוהג שלא כדרך הטבע. משהתחילו אימהות מזלזלות בחובתן הראשונה והיו מסרבות להיניק את ילדיהן נצטרכו למוסרן בידי נשים שכירות. הללו, שראו עצמן אימהות לילדים לא שלהם, שאין חיבה מן הטבע נודעת להם מהן, לא ביקשו אלא להיפטר מטרחה יתירה. עמדו הללו וכפתוהו כהלכה והטילוהו לקרן זווית ולא נתנו דעתן על צעקותיו.”

 

קיצורם של דברים, רוסו, חי בסביבה שעבורה הטבע טמא והאידיאות – דתיות ואחרות – מקודשות. להתייחסות זו השלכות רבות, והנפגעים הראשונים ממנה הם הילדים, שאין להם דעת שלמה במוחם ועולמם ברובו אינו אלא העולם הזעיר של הגוף, הממשי, והנפש הבלתי מעוצבת. רוסו בהילחמו את מלחמתו של הטבע האנושי, נמצא לוחם בחזיתות רבות: הוא נאבק על חופש הגוף, על חופש הנפש, על חופש הלימוד והדעה ובשורשם של דברים – על זכות הילדים לקיום כילדים.

כאמור, בתקופתו של רוסו היו טענות אלה חידוש של ממש, שלא נתקבל בעין יפה בחוגים רבים. אמונתו בטוב שבטבע הייתה בעלת משקל פילוסופי יותר מאשר מעשי. רוסו היה הוגה דעות, לא מחנך בפועל – למעשה לא תיפקד מעולם כאב לילדים. “אמיל” הריהו פרי הדמיון כולו, כעין ניסוי מחשבה. לכן יתכן שיהיה זה לא הגון במקצת לדון את טענותיו לגופן, לפרטיהן. יכול האומר לומר שאין זו אלא היטפלות לקטנות. בשורתו הגדולה של רוסו הייתה המהפך החשיבתי – המהפך ביחס אל הטבע, אל הילד, באמונה בו, ולא באי-אלו נקודות שוליות.

אני אינני סבור כך, ואסביר את דבריי. אמת היא שטענתו של רוסו היא עקרונית ביסודה והוא הראשון שמודה בכך. בהקדמתו ל”אמיל” הוא כותב[8]:

 

“מבחינה שיטתית כביכול… ודאי שהספר מתעה את הקוראים ומטיחים בי דברים כנגדי ואפשר שהצדק עימם. יאמרו: יותר משהוא ספר לימוד על החינוך יש בו מחלומותיו של הוזה בחינוך…

‘הוי מציע דברים שאפשר לעשותם’ חוזרים ואומרים לי, כאילו אומרים לי: דרוש מעשה שעושים, או לפחות משהו טוב שיהא מתמזג עם הרע שבהווה’…

כל תוכנית שהיא, שתיים בחינותיה: א) טוב מוחלט שבה, ב) קלות הוצאתה לפועל. מבחינה ראשונה דיה לתוכנית שתהא טובה בעיקרה, כדי לקבלה ולהשתמש בה. כאן, למשל, שיהא החינוך המוצע יפה לאדם ומכוון לליבו. ואילו בחינה שנייה כרוכה ביחסים שבכמה מצבים, שהם מקריים בסופו של דבר, אינם הכרחיים כלל ועלולים להשתנות באין-סוף. כך, שיטת חינוך זו אפשר שתהיה יפה לשויציה ולא לצרפת, שנייה טובה לבורגנים ושלישית לבני עלייה. קלות הוצאתה לפועל בין מעט בין הרבה תלויה בכמה וכמה תנאים… דרכי שימוש מיוחדים הללו, הואיל וטפלים הם לעיקר שבידי, אינם עניין לתוכנית שלי…”

 

בפירוש אין רוסו מתיימר, איפוא, להציע דרך חינוכית ממשית כי אם, ובעיקר, כיוון חשיבה ודרך חיים. בראש ובראשונה הוא נותן את האימון בהתפתחות הטבעית. אף על פי כן, בהתבוננותו זו שממרום הציפור, ההתבוננות מן הצד הנובעת הרבה מתוך היסק ממבנה הבריאה כולה, עולה כל עת הקריאה ב”אמיל” השאלה בכל עוצמתה: האם האדם הזה יודע על מה הוא מדבר? אף הרוצה בכל מאודו להאמין בבני האדם ובטבעם הטוב, אינו יכול להתעלם מן הרושם החוזר וצץ כי רוסו יצר מודל של ילד שלא רק שהוא אידיאה מושלמת מכדי שתתממש במלואה, אלא שהוא מעוות. אין המדובר בנקודות ספציפיות ומקומיות אלא בחלקים נרחבים של גישתו. בתאוותו להקיש מן הטבע על האדם, האם לא הגיע רוסו לידי טעויות שלך ממש?

רבים טענו זאת כנגד רוסו, ובשום פנים אין לפטור אותם בקש כפי שעשה רוסו. כבודו של רוסו במקומו מונח על עצם הטענה והרעיון, אך אין הוא אלא מסמן ראשיתה של דרך, דרך של אימון ואהבה. דרך זו יש בה בכדי לעורר ולרגש את הלב, אך – האם היא נכונה? האם נכונות כל דעותיו של רוסו או שיש בהן מוטעות, ואם כן האם יכול אדם לחלוק עליו מחד ועדיין להחזיק בתפיסתו העקרונית?

זהו נושא רחב, ותקצר היריעה כאן מלפרט את כולו. אביא כאן שתיים מן הטענות העוברות כחוט השני ב”אמיל”, טענות שעמידתן במבחן המציאות אינה ברורה. כנגדו אציב את המחנך, איש הילדים, אוהב הילדים הגדול – יאנוש קורצ’אק, שפילוסופיה לא היתה מקצועו, אך מגעו עם המציאות היה ישיר, אמיץ וכנה.

 

החינוך על טהרת השלילה

 

לאורך כל ספרו מציג רוסו שיטה חינוכית שיש בה אמירה משמעותית מאוד, שיטה שאינה פרט זוטר בתזה שלו אלא עקרונית לה ביותר. כך הוא כותב[9]:

 

“כלל זה בידינו ואין עליו עוררים: יצרים ראשונים שבטבע הגונים הם לעולם. אין שרירות מלידה בליבו של אדם. אין לך קלקול שבו, שאין אתה יכול לומר עליו כיצד ומנין בא. תאווה אחת יש באדם שמידי הטבע באה והיא אהבת עצמו, או אנוכיות בדרך כלל. נטייה זו בין בפני עצמה בין בפנינו, טובה ויעילה. לא נעשית טובה או רעה אלא אגב שימוש וצירופים שמוסיפים לה.”

 

והנובע מכך[10]:

 

“לפיכך צריך חינוך ראשון להיות על טהרת השלילה. כל עיקרו של זה אינו בלימוד של מוסר ואמת אלא בשמירת הלב מן המידות הרעות והצלת הרוח מן הטעויות הנפסדות… התחל בשב ואל תעשה, סופך שאתה עושה פלא בחינוך. שנה מן המנהג ואתה עושה יפה כמעט תמיד… אמן גופו, איבריו, חושיו וכוחותיו ואילו נפשו הניחנה בטלה ככל האפשר. הרחק ממנו רגשות לפני זמנם שעדיין אינו יכול להעריכם.”  

 

רוסו מציג שיטה חינוכית מהפכנית, בוודאי לתקופתו: חסל סדר הוראות ונזיפות בילדים. לעולם אין לנסות ללמדם דעת ומוסר כיוון שאין הם מסוגלים לזאת. מצבם כרגע הריהו הטוב ביותר. אין בהם כל פגם מוסרי; כשיגדלו יוכלו אף לדבר דברי מוסר ולהבינם בעצמם, וזאת מבלי שמיהו כיוונם אי פעם לכך.

יש לציין, שאין רוסו עוור כלל וכלל. הוא מודע היטב לכך שילדים העושים ככל העולה על רוחם עלולים להסב נזקים, למשל. כנגד זאת הוא מפתח דרך חינוך המבוססת כולה על הטבע – ללא מגע יד אדם[11]:

 

“שניים הם שעבודים בעולם: זה שלעצמים, שהוא בידי הטבע, וזה שלבני אדם שהוא בידי החברה. שעבוד לעצמים אין בינו למוסריות ולא כלום, ואינו פוגע בחירותו של אדם ואינו מביאו לידי פחיתות… קיים את הילד בשעבוד לעצמים בלבד, ואתה נוהג בחינוכו כהלכות הטבע… לא לאסור עליו את הרע אתה צריך, אלא למנעו מזה”.

 

רוסו, המקנא כל כך לטבע הטהור, אינו מוכן שידיים זרות של בני אדם יבחשו בחינוכו של הילד. זוהי, טוען רוסו, כפייה. עבדות. זהו דבר רע. אין לומר לילד מה יעשה ומה לא, אלא למנוע את התמודדויותיו.

רעיון מניעת ההתמודדות עובר כחוט השני בכל הספר “אמיל”. רוסו מתעקש ללא הרפות על טענתו, כי הילד יצמיח מוסר יש מאין, ובלבד שלא יינתן לו לפצוח במעשים הרעים.

לגבי בעיות הנזיקין של ילדים, למשל, הוא טוען[12]:

 

“התירו לילדים להשתובב להנאתם, מיד מרחיקים מהם כל מה שאפשר לו להעלות מחירו של היתר זה ואין מניחים תחת ידם שום כלי פריך ויקר ערך. חדר שלהם צריך שיהא מרוהט רהיטים גסים ומוצקים, בלא מראות, בלא חרסינה…”

 

ולגבי שקרים[13]:

 

“נמצאנו למדים, ששקריהם של הילדים מן המורים הם באים, שכל המלמדם לומר אמת אינו אלא מלמדם לשקר… לא כך אני, שאיני מלמד את תלמידי אלא את המעשה. מוטב לי שיהיו ישרים ואל יהיו מלומדים. אין אני תובע מהם את האמת, שלא יבואו להעלימה. אין אני מביאם לידי הבטחות, שלא יהיו נוטים לבטלן.”

 

רוסו, למעשה, מציע לגדל ילדים בתוך אינקובאטור. אין להעמידם לא בפני ניסיון כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. בעצם, מה לי מביא ציטטות לכך מן הגורן ומן היקב? כל הספר כולו הרי מתרחש במבודד מן העולם. אמיל מחונך הרחק מן הבריות, בכפר, ניתן לומר אפילו – ללא חברים בני גילו (אלו אינם זוכים לשום התייחסות של ממש בספר!)[14]:

 

“עכשיו, שרוח האדם מוטרד ומזועזע בשנות המאה שלנו שמשבשות הכל מדור דור, כלום יש שיטה טרופה מזו שבאה לחנך את הילד כאילו לא יהא צריך לפרוש לעולם מביתו ומן הבריות שבמחיצתו? עלוב זה, משפוסע פסיעה אחת על הארץ, משיורד מדרגה אחת, נידון לכליה.”   

 

סיכומו של דבר – כך נוקט רוסו: האדם יצרו טוב מנעוריו, וכל שיש לעשות הוא להפרידו בשנות חייו הראשונות מן העולם המקולקל, שלא ישפיע עליו וילכדנו. יש לגדל את הילד בחממה, כאשר המחנך משגיח זהיר זהיר – לא על מעשיו ותנועותיו כי אם על סביבתו, ומנקה אותה מכל מכשול שעשוי לבלבל את רוחו או להשפיע עליו לרעה. אסור שיגיע ילד לידי מצב של בחירה בין טוב לרע.

דומה, שעל טענתו זו בעיקר קמו הקמים, שהרי כמעט שאין זה באפשר לגדל ילד במנותק כל כך מן העולם, ומי זה יוצר דרך חינוך הנאה אולי לנסיך אנגליה לבדו? אבל שאלה נוספת שיש לשאול היא – האם באמת טובה היא הדרך הזו? רוסו נותן לילד שפע אימון וכבוד, רק בדבר אחד אין הוא מאמין בו: שיכול הוא לשרוד טוב בתוככי העולם המורכב ואדרבה, להתחזק מכך.

 

ליאנוש קורצ’אק, מנהל בית יתומים בעידן שחור, לא היו ברירות רבות. הילדים שהובאו אל תחת חסותו היו ילדים שלא היה להם ולאינקובאטור של רוסו ולא כלום. הילדים הללו ראו הכל. ויאנוש קורצ’אק – כמו רוסו, אך באופן נוגע ללב ואמיתי בהרבה, אהב ילדים  אהבת נפש. כתביו מלאים עד אין קץ בקטעים עזי מבע, כגון זה[15]:

 

“הו, אני מנשק ילדים אלה במבט, במחשבה, בשאלה: מה אתם, סוד נפלא, מה אתם מביאים איתכם? מנשק במאמץ הרצון: במה אוכל לכעזור לכם? מנשק אותם כמו שאסטרונום מנשק כוכב שהיה, הווה ויהיה. הנשיקה הזאת מן הדין שתימצא במרחק שווה בין התלהבות המדען לתפילה שפלת הרוח’ אבל את קיסמה לא יידע מי שבחיפושיו אחר החירות איבד במהומה את אלוהיו”.

 

שותף יאנוש קורצ’אק גם לדעת רוסו באשר להנחת הילד להתפתח על פי טבעו[16]:

 

“מתי ילד צריך ללכת ולדבר? בשעה שהוא הולך ומדבר. מתי צריכות לצאת השיניים? בדיוק כשהן יוצאות. והמרפס צריך להיסגר בדיוק כשהוא נסגר. ותינוק צריך לישון כמה שנחוץ לו כדי שיהיה ער.”

 

אבל אין הוא שותף כלל וכלל לרעיון בידודו מן העולם. לשם מה? הרי הוא מלא יצרים טובים ורעים בלאו הכי[17]:

 

“בתחום היצרים חסר לו רק אחד; ובעצם הוא ישנו, רק מפורר, קיים כערפילית הניחושים האירוטיים.

בתחום הרגשות כוחו רב מכוחנו, הוא עדיין לא פיתח את הבלמים.

בתחום האינטלקט הוא לפחות שווה לנו, אלא שעדיין חסר לו הניסיון.

אשר על כן, תכופות כל-כך מבוגר הוא ילד וילד הוא אדם מבוגר.

כל שאר ההבדל נעוץ בכך שהוא עדיין אינו מתפרנס וכיוון שמקיימים אותו – עליו לקבל מרות.”

 

הילד הוא מבוגר בזעיר אנפין, גורס יאנוש קורצ’אק. אדם בפני עצמו.

והנסיון לגדלו בקדושה ובטהרה, מבודד מן העולם כולו? תמימות[18]:

 

“אנחנו נכנעים לאשלייה שילד עשוי להסתפק זמן רב בראיית עולם מלאכית, שם הכל פשוט ומלא תבונת לב, שיעלה בידינו להסתיר מפניו בורות, חולשה, ניגודים, את תבוסותינו ונפילותינו – ואת העדר הנוסחה לאושר. כמה תמים הוא המרשם של האוטודידאקטים הפדגוגיים, המציע לחנך ילדים באורח עקבי: שאבא לא יבקר את מעשיה של אימא, שהמבוגרים לא ישוחחו ביניהם במחיצת הילדים, שהמשרתת לא תשקר ‘שהאדונים אינם בבית’ כאשר בפעמון הדלת מצלצל אורח לא רצוי.

ומדוע אסור לענות חיות ואילו זבובים למאות נכחדים בעינויים על גבי נייר הדבק המשתלשל מן התקרה? מדוע אימא קונה שמלה יפה, ומכוער להגיד שהשמלה יפה?…”

 

ויש בילדים רוע, יש בהם אכזריות[19]:

 

“מתיא הלם באגרופו על השולחן, התרומם, שילב ידיו מאחורי גבו והתחיל להתהלך על פני החדר בביקתת הדייגים.

‘הילדים רעים, שקרנים, גורמים עוול בקלות. אם איזה ילד מגמגם או פוזל קצת, או ג’ינג’י או צולע, או גבו עקום, או מרטיב במכנסיים, מיד מציקים. מכנים בשמות: עוור, צולע גיבן, ועושים צחוק. בן עשר צוחק מבן שמונה. בן שתים עשרה לא רוצה לשחק עם בני עשר. כשרואים משהו בעל ערך אצל אחר, או שיוציאו את זה במרמה או בחנופה, או כופים את שלטונם ומכריחים לתת…”

 

ספרי המלך מתיא ושאר ספרי הילדים של יאנוש קורצ’אק מלאים בצער, עצב, ורשעות של ילדים. ניתן היה לטעון שהוא מתאר מציאות מקולקלת, והלא גם רוסו מודה שהמציאות מקולקלת היא כעת – אך בל נשכח שאת ספרי הילדים שלו ייעד יאנוש קורצ’אק לקריאת ילדים (דבר שהוא כבר בניגוד גמור לגישת רוסו ששלל את קריאת הספרים לילדים). אלו, אם כן, הדברים שהוא אומר להם. אין הוא מצייר עבורם ילדות ורודה וילדים צייתנים וטובים. להיפך.

באשר להימנעות מלומר ‘אסור’ – אין קורצ’אק מביע התלהבות מן הרעיון[20].

 

“…לא, לילד יש תחושת חובה, לא חובה שהוטלה בכח, הוא אוהב סדר, תוכנית, ואינו מתקומם נגד תקנות וחובות. הוא רק תובע שהעול לא יהיה כבד מידי, שלא יעקם את גבו,שימצא סבלנות כאשר יתהסס, ימעד, כאשר ייעצר מתוך עייפות לשאוף מעט אוויר… הילד רוצה שיתייחסו אליו ברצינות, מבקש אימון, הנחיה, עצה…”  

 

ניתן להכליל ולומר, כי קורצ’אק, בניגוד גמור לרוסו, ראה בילדים מבוגרים קטנים וסבר שהם מכירים את העולם יפה, מסוגלים לחשוב, מסוגלים להיות רעים וטובים ולפיכך מסוגלים לבחור. לפיכך, בניגוד לרוסו, הוא רואה צורך להדריך ולחנך אותם בהוראות, תוכחות ומילים, בתקנות ומסגרות ‘מלאכותיות’, ולא על טהרת השלילה – כלל וכלל לא. כדרך שהיית מדבר על לב אדם מבוגר, טוען קורצ’אק, דבר על לב ילד. וכדרך שמבוגר נושא בעול התקנות החברתיות והמוסר שאיננו טבעי, ולא נגרם לו כל נזק, כך גם הילד.

הניגוד בין השניים מגיע להקצנה גמורה בנקודה זו. רוסו דגל ביצירת אי פרטי לילד ולמחנך, אי הרחוק ומנותק ככל האפשר מן החיים המתנהלים בחוץ. לשם המחשה,הספר היחיד שממליץ רוסו לילד לקרוא הוא רובינזון קרוזו. ואילו יאנוש קורצ’אק? דומה שחלק הארי של שיטתו לא באה להוצעיא אלא מרעיון זה. יאנוש קורצ’אק חלם והציע בכמה הזדמנויות וצורות העתקת חיי המבוגרים לעולם הילדים. בבית היתומים שלו ייסד עיתון של ילדים אודות המתרחש בו, בית דין של ילדים, ועדות של ילדים, בקיצור: עולם מבוגרים שלם ייסד קורצ’אק בתוך בית היתומים שלו. ב”מלך מתיא הראשון” הגדיל קורצ’אק לחלום על מדינה שראשה ילד ושריה ילדים… אין זו אשלייה בעלמא. יתכן שיאנוש קורצ’אק חשב אפילו על כך ברצינות, כי ראה בילדים בני אדם גמורים, כמבוגרים.[21]

יאנוש קורצ’אק חוזר, בעצם, לתקופה שלפני רוסו בשינוי קטן: ניתן להטיל על הילד חובות ולהדריכו, ממש כמבוגר. יתירה מכך: יש להכין לו סביבת חיים כשל מבוגרים. אין למוסרו ליד הטבע. אלא שיש לעשות זאת באהבה, בחמלה ובאימון. גם על יאנוש קורצ’אק קמו רבים וטענו כי הקצין, אך איש לא טען לגביו שרעיונותיו בלתי אפשריים ליישום.

דומה שמכל דבריו של רוסו לא יישם קורצ’אק אלא את החמלה.

 

עולמם הורוד של הילדים

 

עוד נקודה קטנה, הנעה, בעצם, סביב לאותו העניין עצמו היא שאלת החיים המאושרים של הילדים. רוסו נוטה לתאר את הילדות כתקופה ורודה ומלאת אושר, ללא דאגה כלל (ואין הוא היחיד במגמה זו)[22]:

 

“אהבו את הילדות, הסבירו פנים למשחקיה, שעשועיה ויצריה החביבים. מי מכם אינו מתגעגע לפרקים על אותו גיל שבו מרחפת בת צחוק תמיד על השפתיים והנפש שרויה בשלווה כל הימים? מפני מה אתם מבקשים להדיר פעוטות תמימים הללו הנאה מזמן קצר כל כך שהולך ונשמט מהם, מטוב יקר כל כך, שהוחזקו שאינם מועלים בו לעולם?…”

 

זוהי אחת האמונות שיאנוש קורצ’אק הרבה לשלול אותן. אביא דוגמא אחת, למצער[23]:

 

“קיימת סברה מוטעית, הנשענת על הסתכלות שטחית, כי הילד שוכח עד מהרה את עצבונותיו, טינותיו, החלטותיו. אך זה בכה וכבר צוחק. אך זה התקוטטו וכבר משחקים יחד. לפי שעה הבטיח תיקון ושוב מעולל תעלולים.

לא כך הדבר. ילדים זוכרים זמן רב את הפגיעה שנפגעו, יזכירו לך עוול שנגרם לפני שנה…”

 

 

[1] בדיוק נמרץ מאה שנה, עד כדי להפתיע. רוסו נפטר ב-2 ביולי 1978 ואילו יאנוש קורצ’אק נולד ב-2 ביולי 1878.

[2] כל הציטטות שלהלן מתוך “אמיל – ההילואיזה החדשה”, ז’אן ז’ק רוסו, בתרגום ד”ר אשר בן ישראל, הוצאת דב בר אהרונסון ירושלים תש”ה.

[3] שם עמ’ 23

[4]שם, עמ’ 39

 

[5] שם, עמ’ 27

[6] שם, עמ’ 27

[7] שם, עמ’ 28

[8] שם, עמ’ 18

[9] שם, עמ’ 46

[10] שם, עמ’ 48

[11] שם, עמ’ 41

[12] שם, עמ’ 47

[13] שם, עמ’ 51

[14] שם, עמ’ 25

[15] כתבים א’, “איך לאהוב ילד”, יאנוש קורצ’אק, בתרגום יונת ואלכסנדר סנד, עמ’ 33 הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996

[16] שם, עמ’ 35

[17] שם, עמ’ 59

[18] שם, עמ’ 79

[19] המלך מתיא באי השומם עמ’ 71, יאנוש קוצ’אק, עברית: אורי אורלב, הוצאת כתר 1979

 

[20] שם, עמ’ 94

[21] הפרטים נלקחו מן ההערות שבסוף הספר ‘איך לאהוב ילד’ בהוצאה האמורה לעיל.

[22] “אמיל”, עמ’ 39

[23] כתבים א’, איך לאהוב ילד, עמ’ 137, כנ”ל

אין עדיין דירוגים.

דרגו את השיעור

סגור לתגובות.