ההבדל בין תוכן ומסר

כולנו זוכרים את הסיפורים שקראו לנו בילדותנו. רבים מהם הסתיימו בביטוי השנוא על כל ילד: “מוסר השכל”. השועל חדר לכרם, אכל ענבים אך לא הצליח לצאת. מוסר השכל:

מה שלא שייך לך

לא יישאר אצלך

כבר בגיל די מוקדם, כשילדים מבחינים שהמבוגרים מנסים להאביס אותם בדרכי התנהגות הולמות בעזרת הסיפורים שלהם, הם מפתחים רתיעה מן העניין. בגילאים גבוהים יותר, נוכל לשמוע מתבגרים רוטנים “תנו לראות סרט, תפסיקו להציק” כשהמורה לספרות מתעכבת על המסרים המעמיקים שהסרט מנסה להעביר.

גם בקרב אליטות אומנתיות רבות מקובלת אסכולת “אומנות לשמה”. אסכולה זו גורסת כי  על אומנות להישאר טהורה, חפה ממטרה. עליה להציג תוצר יפה, מהנה, מרשים, נוגע ללב, אך לא לנסות להשפיע על הצופה או המאזין. התכלית של האומנות היא הנאה – והנאה בלבד.

דא עקא, שקשה מאוד ליצור יצירה כלשהי, תהא זו יצירת ספרות, קולנוע או יצירה פלסטית, בלי ליצוק בה מסר. למעשה, יצירות האומנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה שזורות מסרים חד משמעיים וגלויים לעין כל.

על קצה המזלג בלבד נזכיר את חוות החיות של ג’ורג’ אורוול, המגחיכה את המשטר הקומוניסטי, את ספריו של צ’רלס דיקנס שכל דף מדפיהם הוא חמלה צרופה, ואת יצירת המופת “עלובי החיים” של וויקטור הוגו, שספוגה עד הלשד בתפיסת המהפכה הצרפתית של יוצרה.

למעשה קשה למצוא סרט או ספר שאין בו שום מסר. אפילו  ספרי הילדים הפרועים, המרושעים והאנטי-חינוכיים של רואלד דאל יש בהם מסר, גם אם פחות מקובל: כלפי אנשים רעים יש להתנהג ברשעות של ממש.

לא מדובר רק בספרים ישנים. גם בימינו אנו קיימת הוכחה מוחצת לכך שספר יכול להעביר מסר חד משמעי ועם זאת להיות רב מכר שאין עליו עוררין. מדובר כמובן בהארי פוטר, ואם חשבתם שהספר הזה לא נושא מסרים, כנראה לא קראתם אותו.

הארי פוטר הוא בראש ובראשונה סיפור על מאבק איתנים בין כוחות הטוב לכוחות הרע, כאשר הגיבורים הם הטובים. כל ספר שיש בו מאבק כזה, מכיל מסר חד משמעי: יש טובים ויש רעים בעולם, בחרו בטוב. האופן שבו הספר מאפיין את הטובים והרעים, הוא גם הגדרתו למה טוב ומה רע. אם זה אינו מסר, מה כן?

ה”טובים” של הארי פוטר מאופיינים בראש ובראשונה באי גזענות. ה”רעים” הם גזענים, הטוענים שהקסם צריך לעבור רק במשפחות קוסמים מיוחסות וזהו חילול הקודש למסור אותו לזרים. אם זה מזכיר לכם את האידיאולוגיה הנאצית, לא טעיתם. העיצוב הפיזי של הדמויות הרעות בהארי פוטר הוא עור לבן ושיער בלונדיני, וזה לגמרי לא במקרה. רמיזות לנושא הנאצי שתולות לאורך כל הספר, כך שברור לחלוטין עד כמה הסופרת סולדת מהם, כיאה לאנגליה גאה.

וזה עוד לא הכול. עד כמה שזה נשמע מפתיע, יש בהארי פוטר אלמנטים ברורים של “סיפורי צדיקים”. למי שלא מכיר, הכוונה לאגדות (אמיתיות או דמיוניות) שמספרים חסידים על רבותיהם. הז’אנר הזה נפוץ מאוד בציבור הדתי ובמיוחד החרדי. סיפורי צדיקים מתאפיינים בכך שהם מספרים על אדם (הצדיק) שהוא התגלמות הטוב המוחלט והחוכמה הנעלה, וכל מעשיו נכתבים כדי שנלמד מהם. סיפור צדיקים לעולם לא נועד להנאה אלא רק למסרים שנובעים ממנו – ספרות מגוייסת במובן הכי בוטה שלה.

הארי פוטר הוא כמובן לא סיפור צדיקים. אבל יש בו, בלי ספק, דמות שהסופרת בונה סביבה לאט, בעקביות ובכשרון רב – הילה כזאת. כל מי שקרא את הספר יכול לנחש למי הכוונה – כמובן, פרופסור אלבוס דמבלדור, “הקוסם הגדול בדורו”.

דמבלדור הוא חד משמעית דמות מופת שרולינג מבקשת להציג לנו. זהו החכם הגדול בעיניה, הפסגה שאליה צריך אדם לשאוף. יש לו השקפת חיים סדורה מאוד, הנהגותיו שלוות רוח, ענווה ואימון, ועם זאת הוא שובב כמו ילד. רולינג עצמה כינתה אותו “התגלמות הטוב” ואף התבטאה שכשהיא רוצה להסביר משהו על עולם הקסמים היא מוציאה אותו מפיו של דמבלדור, שיודע עליו הכי הרבה. דמבלדור הוא כנראה אחת הדמויות הבדיוניות המצוטטות ביותר. ציטוטים בשמו יוצאים גם מפיהם של עיתונאים מוערכים, פרופסורים ואפילו רבנים.

בכל המקרים לא מדובר רק במסרים עקיפים. דמבלדור ואחרים אומרים בפירוש משפטים, שאילו היו תלושים מהקשרם היו מוסר השכל שנוא למהדרין. לדוגמה משפט כמו “המוזיקה היא קסם גדול יותר מכל מה שאנחנו עושים כאן”, הוא משפט של הערצה גולמית ליופי של המוזיקה. זה לא מאוד רחוק מ:

האזינו למוזיקה, ילדים,

כי היא קסם החיים

בקיצור, נראה שאפשר לסתום את הגולל על המיתוס לפיו “אומנות טובה היא אומנות לשמה”. האנושות, שהכתירה את הארי פוטר כספר הנמכר ביותר שלה אחרי התנ”ך, חושבת אחרת. ובכל זאת, מסקרן להבין למה מוסר השכל קלסי נשמע לנו רע ומרחיק, ואילו בהארי פוטר הוא מתקבל בלי מצמוץ.

התשובה תלויה בהבחנה בין שני מושגים, קרובים אך שונים מאוד, שניתן לכנות מסר ותוכן.

אומנות עם מסר היא אומנות שכל תפקידה למסור לקורא ערכים, דעות ופילוסופיות. מה שמאפיין אומנות מסוג זה הוא שהיא טפלה והמסר עיקר, ובעקבות זאת היוצר מזניח אותה, והיא עשוייה ברישול. ביצירות כאלה קיים שעבוד מוחלט של היצירה אל מה שהיא מנסה להעביר.

מקור הרתיעה שלנו מיצירות כאלה הוא פשוט שהן לא איכותיות ומזלזלות באינטליגנציה שלנו. לעיתים קרובות המסר בעלילות כאלה צריך להופיע בנפרד מן העלילה, כי העלילה אנמית ודלה מכדי לשאת אותו.

בספרות הילדים מוסר ההשכל מובע בנפרד, בסוף הסיפור מסיבה דומה: הסופר אינו סומך על הקוראים שיבינו בעצמם, והוא טורח לומר להם במפורש את מה שבעצם כבר נובע מן הסיפור עצמו. במקרה זה, הסופרים עושים זאת כי הם אינם סומכים על הילדים מפאת גילם הצעיר – אבל העיקרון הוא אותו עיקרון גם כאשר העלילה פשוט גרועה.

לעומת זאת, תוכן הוא מצב שבו היוצר לא מנסה להעביר דבר דרך הדמויות שלו. הוא פשוט מתייחס אליהן כיצורים חיים, מקשיב להן, ומנסה לכתוב את מה שהן ככל יכולתו. מטבע הדברים, אם לסופר יש ערכים, גם לדמויות יהיו, אבל הם נובעים מתוך הדמויות, מתוך העלילה. הסופר אינו שולח את הדמויות לומר דברים. הן מדברות מעצמן. הסופר סומרסט מוהם ביטא זאת באומרו: “לעולם לא תוכל לדעת מספיק על הדמויות שלך”. בדומה לכך, דמבלדור אינו בובה על חוט של רולינג: אפילו היא (לטענתה) הופתעה פעמים רבות מן החוכמה שלו.

בסיפור שבו התוכן הוא העיקר, גם הקורא אינו חש שמכוונים לעברו חיצים של מסר. הוא צופה בדמויות המתעוררות לחיים בין דפי הספר, ומתעניין בהן כאילו היו אמיתיות. כמו כל אדם בעולם, גם להן יש דעות והן מבטאות אותן. מה רע בכך? אדרבה, דמויות שיש להן מה להגיד הן דמויות עם עמוד שדרה, דמויות מובהקות יותר שקל יותר לקלוט ולזהות. דמויות שיש להן אמירה הן דמויות אהובות ביותר, ולכן המסרים שהן מביעות משרתים את העלילה, ולא להיפך.

אחת הסיבות שהארי פוטר הצליח כל כך הוא בגלל שהוא אינו מתבייש לעסוק בתכנים. בעולם הפוסט מודרני של ימינו עיסוק בתכנים חד משמעיים של טוב ורע נחשב קצת פרימיטיבי, אבל מסתבר שהנפש האנושית צמאה אליו. התוכן, הדעות והמסרים הם חלק מן החיים שלנו ואנחנו מצפים לראות אותם גם באומנות שאנו צורכים.

אנחנו בסך הכול רוצים שזה ייעשה בכישרון ובאופן טבעי.

אין עדיין דירוגים.

דרגו את השיעור

סגור לתגובות.